הטרדה מינית
גוף נשי, פלישות והטרדות

 1.

יום שישי. אוטובוס. אני עומדת באקורדיון ביחד עם שני חברים , בעוד שהאיש היושב לידינו נועץ בנו עינים בריכוז. דקות מספר עוברות, ואני נגשת אליו ואומרת לו: "סליחה אדוני, אתה נועץ בנו עינים ואני אשמח אם תפסיק". ברגעים הראשונים האיש מנסה להתעלם, אך כשהוא רואה שאני מתעקשת, הוא עונה: "ואת תפסיקי לדבר שטויות" –  הוא קם ומתחיל לעשות את דרכו אל דלת האוטובוס – "ואל תשכחי לתקוע את הסיכה הזאת בשפתים שלך במקום אחר" (בהתייחסו לעגיל שיש לי בשפתים). בזאת, הוא יורד מהאוטובוס.

מוקדם יותר באותו היום, אני עומדת ברחוב ראשי בתל אביב ומתנשקת עם אדם מסוים. עובר אורח, בעודו עובר אותנו, מפליט: "בתיאבון, בתיאבון!"

מאוחר יותר, באותו יום עדין, אדם זר עובר ליד חברה וקורא: "בייבי!" במבט צוהל.

שלוש פעמים ביום אינן השיא, וגם לא אנשים זרים.

2.

ערב פסח, המשפחה כולה מתאספת בבית סבתי.

בדרכי לשירותים, אני מביעה חשש קל שבנות דודותי הקטנות (אחת בגיל עשר, שני בן שמונה ושלישית בת שבע) יפתחו את הדלת בזמן שאני שם. בן זוגה של אחת מדודותי מגיב: "אז מה אם יפתחו, ממילא אין מה לראות".

מאוחר יותר באותו ערב, אני חוזה באותו אדם חובט בישבנה של אחת מבנות דודותי הבוגרות יותר.

מאוחר קצת יותר, ובני המשפחה (בעיקר הנשים) מחליפות ביניהן מתנות. אמי (להלן:א') יושבת ליד בן זוגה של דודה אחרת בעוד שהיא מקבלת במתנה תחתונים. הוא מסתכל עליה ושואל: "נו, א' מודדים?" היא מסתכלת עליו ומעמידה פני משועשעת, ולאחר מספר שניות, כשהרעש בחדר מתגבר, הוא צועק: "רגע, רגע,א' רוצה למדוד."

3.

אבל לא רק גברים.

"תגידי, העגיל הזה בשפתים לא מפריע לך להתנשק?", "לא קר לך עם המחשוף הזה?", "איפה עוד יש לך עגילים?" הן הערות שאני שומעת לא מעט גם מנשים (וכאן מדובר הן בנשים בזרות  והן בבנות משפחה).

לאחרונה, נקראתי למשרד של דודתי (אצלה אני עובדת) לצורך שיחה על השיערות שברגלי.

4.

אני חיה בחברה שבה גופי נתפס כנחלת הכלל, כפתוח לכל – החל מהערות ועד לנגיעות.

אני חיה בחברה שחושבת שאם אני יוצאת מהבית אני מציגה את גופי לראווה.

אני חיה בחברה שבה אם אני מתלבשת באופן בלתי שגרתי, או בוחרת לעטר את פני בעגילים שונים, הרי שאני מבקשת ודורשת את התגובות האלה (שאם לא הייתי רוצה אותן, כבר הייתי מתקנת את "הפגמים" שבי).

אני חיה בחברה שמרגילה את החברים בה לראות בי אובייקט – מילה שחוקה כל כך, שכמעט אבדה משמעותה, ועדין רלוונטית, באופן מכאיב, לחיינו היומיומיים.

אני חיה בחברה שבה אנשים זרים חשים בנח לפלוש לפרטיות שלי ולאוטונומיה שלי, להעיר הערות פולשניות וגם לגעת בי פיזית אם הם רוצים בכך.

אני חיה במערכת שמחנכת את אנשיה לחשוב שאני רוצה את ההטרדה הזאת, שאני רוצה את המגעים האלה ושאני רוצה את הפלישה הזאת. אני זו שגרמתי לה ולכן אסור לי להתלונן. אני האשמה, והמטריד הוא הקורבן.

5.

בכל פרסומת, בכל סרט, סדרת טלויזיה, כתבת עיתונות, שיר רדיו שבו מוצגת אישה כאובייקט מיני ותו לא – דמי מותר.

עם כל טור עיצות האומר לי כיצד אני צריכה להיראות וכיצד עלי להתנהג – דמי מותר.

עם פרסומו של ישבנה של קנצלרית גרמניה – דמי מותר.

עם כל התרחשות כזו שעוברת בשתיקה – דמי מותר.

 6.

בכתבה שהתפרסמה ב-Ynet על הטרדה מינית במבטים (ע"ע – נעיצת עינים מהסוג שהתחלתי את המאמר איתה), אחת מהתגובות היתה: "גברים רבים מוטרדים מינית מהלבוש הפרובוקטיבי של נשים, החושפות אברים מיניים בפומבי. הגיע הזמן שגברים יגישו תלונות על הטרדה מינית מסוג זה".

אחרת היתה: "מי שלבושה בבגדים שמכבדים את גופה, אף גבר לא יעז לנעוץ בה מבטים לא הולמים, ומי שלא מכבדת את גופה זוכה לתגובה בהתאם".

היטיב לנסח מגיב שכתב: "אתן הנשים שהולכות עם כל מיני מחשופים, גורמות לגברים 'לנעוץ' בכן מבטים. אתן בעצם גורמות לבעיה, אז מה אתן בכלל מתלוננות?"

7.

כשסיפרתי לאמא שלי, לפני חודשים מספר, שאני לא מכירה בחורה אחת שלא הוטרדה מינית, היא ענתה לי: "עם איזה מן אנשים את מסתובבת?"