אין טעם לעבור חוויות
לבדך
עכשיו, כך זה נראה, כשאפשר ליהנות מהן הרבה יותר כשיגיע האחד והיחיד
ותעברו אותן ביחד.
הטיול הגדול במזרח, למשל, שתמיד חלמת עליו. אם תעשי אותו עכשיו תצטרכי
לנסוע לשם
לבד, וזה נורא מפחיד וגם אין לך מושג בכלל איך עושים את זה, והלילות וודאי
יהיו
בודדים כל כך, וכמה חבל יהיה לחוות את החוויות הנפלאות של אכילת צלופחים
וקרטוע
בריקשות בלי לחלוק אותן עם מישהו, אז ברור שעדיף לחכות עם זה קצת. כשיגיע
המיועד
תוכלו לנסוע ביחד, הוא בטח יידע איך עושים דברים כאלה, ובימים תטיילו
נרעשים בטבע הלח
והפראי או בשווקים הססגוניים, ובלילות תתכרבלו ביחד בחיבוק רך, והכל יהיה
נפלא כל כך...
הבעיה עם הקונספציה הזאת
היא
שיש איתה כמה וכמה בעיות. באופן כללי הגישה של לא לעשות דברים אלא אם ניתן
לעשותם
באופן האידיאלי היא פתח לאי-עשייה נצחית ולתסכול ואכזבה אינסופיים. בעיקר
מועדים
הדברים לאכזבה כאשר הגשמתם נדחית אל העתיד הלא נודע, ומותנית ברצונם של
אחרים
שעשויים להיות להם, למרבה ההפתעה, רצונות משלהם. כשיגיע האחד והיחיד לעולם
יתגלה
שהוא מתעב את המזרח והוא דווקא מתכנן כבר שנים לנסוע איתך לסקנדינביה, או
לחילופין
שהוא כבר עייף מהטיולים שלו למזרח, לדרום-אמריקה ולזנזיבר, ובתור חופש הוא
מעדיף צימר
רומנטי באצבע הגליל. את מרגישה מרומה ונעלבת ומסבירה לו שחיכית עם הטיול
הגדול שלך
בשבילו, אבל האמת היא שאפילו את מבינה ששום דבר טוב כבר לא יכול לצאת
מהצורך שלך
להתאים את אישך אל התכנונים והוויתורים של העבר.
בעיה הרבה יותר גדולה מן
העתיד
הלוט בערפל היא, כמובן, ההווה. בדחותך את תוכניותייך האטרקטיביות אל העתיד
הרחוק
(שבו, לכשיגיע לבסוף, את בכלל תרצי להשקיע בקידום הקריירה או ביצירת ילדים
דחופה),
את מותירה את ההווה משתרע לכל מטחווי העין כשהוא ריק, עצוב ומשעמם. את לא
מטיילת
כי הרבה יותר כיף לטייל ביחד. את לא הולכת להרצאות כי אין לך עם מי לחלוק
את
גילוייך. את לא מבשלת כי אין בשביל מי, ואת לא יוצאת לרקוד כי איך אפשר
לרקוד לבד.
במשך הזמן את עלולה לגלות, למרבה הצער והיגון, שחייך הפכו למדבר של
"בינתיים", ושאינך חיה למען ההווה, למען החיים, אלא למען העתיד הלא ידוע
בלבד.
את עשויה גם לגלות
להפתעתך
המרובה שצורת חיים כזאת אינה הופכת אותך לאדם שמח במיוחד, שנהנה, מתפתח,
חווה
התנסויות ופוגש אנשים חדשים, אלא לבטאטת-כורסה מיואשת שאיבדה את השליטה על
החיים שמעבר
לשלט. או אז אולי תתפתח בך ההבנה שאין חיים מעבר לחיים שיש לנו כאן
ועכשיו, שאכן אם
אין אני לי מי לי, ושאם לא עכשיו אימתי.
פרה 7: החיים יתחילו כשאוכל לחיות אותם כמו שצריך.
*מערכת
התגובות הינה חיצונית לאתר בית נשים פמיניסטי. אנו מנסות לפתור את הפנייה
למגיבות בלשון זכר. ביינתיים, עמכן הסליחה.
