מסע ממוגדר אל העבר

היסטוריה, היא אינה בדרך כלל היסטוריה של נשים. נשים הודרו מן הספרות, התרבות וההיסטוריה בצורה שיטתית לאורך השנים. נראה לנו לעיתים כי נשים לא עשו היסטוריה ולא כתבו היסטוריה, מפני שמרבית ספרי ההיסטוריה המוכרים לנו נכתבו על ידי גברים. הנשים הבודדות המתוארות בספריהם מתוארות לפי מבטם- המבט הגברי על נשים.

כמובן שגברים לא יכלו לדעת מה קורה בתוך מוחן הקודח של הנשים ובוודאי שלא לכתוב את ההיסטוריה "הנכונה" שלהן במקומן. ההיסטוריה שנכנסה לספרים היא ההיסטוריה שגברים הכירו, ההיסטוריה שלהם עצמם, או של מה שחשבו שידעו שנשים עושות והחליטו שהינו רלוונטי להם.

ההיסטוריה הארץ- ישראלית היהודית מלאה בסיפורים שנכתבו על ידי גברים על גברים אמיצים, גיבורים או לוחמים (או לפחות כך הגדירו אותם הכותבים). מרבית ההיסטוריה של נשים נשכחה ולא סופרה.

חנה ספרן עשתה מעשה וכתבה את ההיסטוריה הזו- ההיסטוריה שלא סיפרו לנו בבי"ס ושלא נבחנו עליה במבחני הבגרות. היסטוריה של ארגוני נשים, של ארגונים פמיניסטיים ושל מאבקים בלתי פוסקים שלא נגמרו עד היום. קראתי את ספרה בשקיקה, מתוך סקרנות ומתוך כעס. כעסתי על שלא הייתה לי ההזדמנות לקרוא על דמויות הנשים הללו לפני כן. כעסתי על כך שלא סיפרו לי עליהן בגן ביחד עם הסיפורים על הרצל או על בן גוריון. הסיפורים הללו לא נחשבים, הם לא נתפסים כמשהו שיהיה ראוי כחלק מן ההיסטוריה.

חנה ספרן מגיעה אל בית נשים
כמה ימים לאחר שסיימתי את קריאת הספר, הגיעה חנה ספרן להתארח בבית נשים פמיניסטי. היא סיפרה את ההיסטוריה האישית שלה ואת אשר הביא אותה לכתוב את הספר. היא סיפרה מעט על הראיונות שקיימה ועל תהליך איסוף החומר. השיחה איתה הייתה מעניינת ולימדה אותי המון, אך אני חושבת שאת 10 הדקות האחרונות שלה אזכור עוד זמן רב.

כאשר סיימה לספר את העבר, החלה לדבר על ההווה. החלה לדבר על איסוף החומר ההיסטורי של ארגונים פמיניסטיים במרכז "אשה לאשה" בחיפה ואמרה כי כתיבת ההיסטוריה לא נגמרה. היה חשוב לה לציין כי יש כל כך הרבה לכתוב, הרבה מעבר למה שהיא הספיקה או תוכל לכתוב בספר הזה או בספרים שיבואו אחריו. ואז היא הסתכלה על כולנו ואמרה: כל אחת מכן יכולה להתחיל לכתוב ולתעד כבר עכשיו.

 לכתוב היסטוריה? מה לי ולהיסטוריה?
המילה היסטוריה היא מילה טעונה בעבורי. מעבר לכך שהיא מתקשרת לי מייד עם ספרים פרו-ציוניים שמכילים בדיוק את החומר לבגרויות מהתיכון, היא גורמת לי לתחושה רעה ועכורה.

תמיד חשתי שאין לי היסטוריה, או שבעצם, אין היסטוריה ששמעתי עליה ואני מצליחה לחבר אותה אל רצף חיי. מעולם לא התחברתי לסיפורים הארץ ישראליים שמשדרים הרבה מיליטנטיות וחיבור פנאטי לאדמה ולשטח. הסיפורים הללו ניסו לחייב אותי להמשיך בדבקות איזו משימה לאומית שלא ביקשתי להיוולד לתוכה. הם ניסו לגרום לי להעריץ מוות, או לפחות מוות "בגבורה" או למען איזו אידיאולוגיה. איני מרגישה חלק מההיסטוריה הזו של גברים, של מלחמות ושל מאבקי כח ובוודאי שאין לי שום רצון להמשיך אותה.

אני עושה פמיניזם
ספרה של חנה ספרן ובייחוד ההרצאה שלה, גרמו לי להבין טוב יותר את חשיבות הקשר בין הפמיניזם שאני עושה עכשיו לבין הפמיניזם שקדם לו. איני מרגישה שקיבלתי איזו "משימה" מהפמיניסטיות שקראתי עליהן. לא כל המאבקים שהן בחרו להתמקד בהם הם בהכרח המאבקים שרלוונטים לי או מעסיקים אותי, אך יש לי הרבה ללמוד מהם. אני לומדת כמה השתנה בשנים האחרונות, ועוד יותר- כמה לא השתנה בשנים האחרונות. אני לומדת כיצד נשים מנהלות מחדש היום מאבקים שניהלו לפני 100 שנים. אני לומדת מה היו דרכי הפעולה- מה נכשל ומה הצליח. והכי חשוב- אני לומדת שיש מי שתרצה לכתוב על כל זה, ויש מי שירצו לקרוא. אני לומדת שגם זו היסטוריה.

כאשר התברר לי בצורה כה מאירה שזו היסטוריה, הבנתי שגם אני עושה כרגע היסטוריה.  הבנתי שאולי איני מרגישה חיבור חזק כל כך לעבר, אך למעשיי יהיה חיבור לעתיד. הבנתי שבית נשים, המקום שאני כה אוהבת להיות פעילה בו, יכל להופיע בספר ההיסטוריה הבא שייצא בעוד 5, 10 או 20 שנים. גם הוא אחד מהארגונים החשובים שפועלים בארץ ועושים שינוי אמיתי. אך הבנתי גם שמרב עיסוק תפעולי שוטף איננו מתפנות להביט במעשינו ולשמר אותם, ולא בטוח כמה נזכור בעוד כמה שנים אם תגיע חנה ספרן או אחרת לראיין אותנו. אולי נזכור שהייתה השנה בה עשינו קבוצות העלאת תודעה והייתה השנה בה פתחנו קורסים כאלו ואחרים, אך לא בטוח שנזכור את היום יום, את התחושות, את הויכוחים האידיאולוגים, את המכשולים שבדרך ואת העיסוק השוטף והיומיומי בפמיניזם. ואם תגיע מישהי עוד 100 שנה על מנת לכתוב את הספר כבר לא יהיה את מי לראיין. מתוך הבנה שאני לוקחת חלק בדבר כה גדול, חשוב ומשמעותי החלטתי לכתוב ולתעד את ההיסטוריה של בית נשים פמיניסטי, וזו היא הפעם הראשונה שבה אני עושה זאת.

החלטתי לכתוב על אירועים שונים שנקיים או נשתתף בהם, מתוך ידיעה שיתאספו יום אחד לכדי דבר גדול, משמעותי ובעל ערך.

 אילאיל מתחילה את פרויקט ההיסטוריה שלה
בעיני, החוויות האישיות שלנו בתהליך, חשובות לא פחות מהכתבות או הידיעות על בית נשים המתפרסמות לעיתים, ולכן הטור הזה ייכתב מנקודת המבט שלי, מתוך הרגשות והחוויות שלי בעקבות דבר זה או אחר, ובכך אני מצליחה להשתלב בהיסטוריה. ההיסטוריה האישית שלי מממשת את חזון "האישי הוא הפוליטי" ואני שמחה לקחת בה חלק, ובעיקר, שמחה שוב, על ההשראה של חנה ספרן לעשייה הזו.

אני מקווה כי יצוצו להם פרויקטים רבים שכאלה, המתעדים את מה שאנחנו רוצות לשמר מן ההיסטוריה שלנו, של אחרות ושל אחרים, ולא רק את ההיסטוריה שאומרים לנו שהינה "ראוייה". נוכל לקבץ אותם לכדי ספר עב כרס, שיש שיאמרו שהוא גיבוב של קשקושי נשים או יומנים עמוסי רגש אך אנחנו נדע, שאלו החיים. אנחנו נדע שכאן טמון לו אוצר גדול ועשיר.

אנו נדע על הפמיניזם שלנו, הפמיניזם של אחרות ועל ההיסטוריה שיכולה להיראות קצת אחרת.