הפחדה מינית/ שירה

הייתי בת 9 או 10, לא זוכרת את הגיל המדוייק. 

החופש הגדול היה בעיצומו ואני הצטרפתי לשכנים שהיה להם מנוי לאחת הבריכות בעיר. הבת שלהם היתה קטנה ממני בשנה ובילינו את רוב זמננו יחד. איתנו היה גם אחיה הגדול, שהיה אז כבן 16 - איש בוגר לחלוטין במונחים של ילדה בת 9 או 10.

זוכרת את בגד הים שלבשתי אז. שתי חתיכות בד פרחוני ומתוק של ילדה שאין לה עדיין באמת במה למלא את חזיית הביקיני שלה. זוכרת את שמחת החיים התמימה שלי ושל חברתי, את צלצול הצחוק שלנו, את עמידות הידיים שעשינו מתחת למים, את משחק התופסת הרטוב בתוך הבריכה וזוכרת גם את העיניים של אחיה שלא הפסיקו להינעץ בי כל העת ולדקור אותי בקוצים של מבוכה.

בשלב מסוים היא יצאה החוצה ונשארתי במים לבד. התקדמתי לעבר קיר הבריכה כדי לשחות כמה בריכות ולצאת, אבל הוא המתין לי שם, ליד דופן הבריכה והיו לו תוכניות מעט שונות להעברת הזמן.

בראייה לאחור, אני משערת שמבחינתו זה היה סוג של משחק. לצערי, בגיל 9 עניינו אותי משחקים אחרים לגמרי: ידיים זרות וחקרניות שנשלחות בגסות וללא רשות אל מתחת לבגד הים שלי לא נכללו בעיניי בקטגורית "משחקים לשעות הפנאי". גם היום לא.

זוכרת את החיוך המתגרה שלו, המון שיניים לבנות שנחשפו לפניי בצחוק שכולו שליטה וחוזק. ביקשתי שוב ושוב שיפסיק, אמרתי שזה לא מצחיק אותי ושאני רוצה לצאת. הוא שחה מסביבי ומנע ממני את היכולת לצאת מהמים: הוא חסם את דרכי בכל כיוון אליו ניסיתי לפנות. משחק כזה, אתם יודעים. בכל פעם כשקשרתי שוב בידיים רועדות את חזיית בגד הים, הוא שלח יד זריזה סביבי ופרם את הרצועות תוך כדי הגנבת ליטוף על גופי החשוף. חיפשתי במבטיי את אחותו, לא הבנתי לאן היא נעלמה ולמה היא לא חוזרת. העיניים צרבו לי ולא ידעתי אם זה מהכלור או מדמעות הכעס והעלבון שמילאו אותן.

אחרי מספר דקות של נצח שבה אחותו ומשחק החתול והעכבר נפסק באחת. הוא התרחק ממני בשחייה איטית כלא היה דבר, היא נכנסה למים ובחיוך שאלה אותי: "רוצה תופסת ?"

חזרתי הביתה מבויישת ונבוכה, וכשאמא שאלה אותי איך היה בבריכה פרצתי בבכי בתגובה. סיפרתי לה הכל, ולא הבנתי מדוע כל מילה מקוטעת שיוצאת מפי מכווצת את עיניה בכאב עצור.

לא יכולתי לדעת שהחוויה הקטנה הזו שלי הבעירה בתוכה צלקת ישנה וכואבת, סיפור התעללות מינית של שנים ארוכות, אות קין אינטימית שחקוקה לעד על קירות נפשה.

באופן אירוני להחריד, אמא היתה היחידה שהאמינה לי.

עוד באותו הערב היא הלכה אל השכנים כדי לשוחח עם אמו של הבחור ולספר לה על מעלליו. האישה ביטלה את הדברים בזלזול וטענה שאני ממציאה וכי לא היו דברים מעולם: "עובדה !" היא פסקה נחרצות לסיכום דבריה- "הלא גם הבת שלי היתה שם כל הזמן, איך זה שהיא לא הבחינה בשום דבר ?... היא בטוח היתה רואה אם היה קורה משהו !?..."

אפילו חברתי סירבה להאמין שאחיה בחר בדרכים היצירתיות הללו כדי להעביר את הזמן שלו במחיצתי כאשר היא לא היתה איתנו, ובמשך חודשים ספורים לאחר האירוע לא דיברנו כלל זו עם זו.

כדרכן של מריבות ילדים, גם המריבה הזו דעכה עם הזמן, וחזרנו לתפקד במתכונת חברות מצומצמת-משהו. לא החלפתי מילה וחצי מילה עם אחיה מאז, ומיותר לציין ששוב לא הצטרפתי אליהם לבילוי קיצי בבריכת השחייה.

עשר שנים מאוחר יותר,

אני חיילת בצבא ההגנה לישראל ומשרתת את הוי-ארצי-מולדתי באמצעות הכנת 20 כוסות קפה שחור ביום ליצורים דמויי-אדם בעלי כמות גדולה של דרגות וכמות זעירה של אינטליגנציה. 

לא טוב לי בלשכה בה שובצתי, מדי יום מאכיל אותי מרורים צבאיים תת-האלוף (אותו אני מכנה בלבי "תת-עלוב") ואני רוצה לעבור למקום אחר. הוא מצידו מסרב לחתום על טופס העברה, ואני תקועה בכביש ללא מוצא.

אחד המפקדים הבכירים שמגיע מדי יום ללשכתנו מזהה את מצוקתי. הוא מזהה כנראה גם משהו נוסף בי שמוצא חן בעיניו, והוא פוצח במסכת שכנועים נלהבת שנועדה לסייע לי כמובן, ומונעת אך ורק מתוך מניעים פילנטרופיים נשגבים: הוא יכול לעזור לי לעבור לשכה, יש לו את הכוח. בסך הכל הוא מבקש את קרבתי, מה יש ? מדוע איני רוצה לקפוץ אליו למשרד אחרי שכולם עוזבים את הבסיס ? יש לו מקרר קטן ובו הוא מחזיק דיאט קולה, הלא אני אוהבת דיאט קולה !?

מדוע אני מסרבת שוב ושוב להצטרף אליו לנסיעותיו ברכב במהלך יום העבודה ? סיבוב קטן, מה הוא כבר מבקש ? יש לו מזגן מצויין והרכב שסופק לו באדיבות המדינה מצוייד בכיסאות נוחים במיוחד, אפשר גם לכוון אותם כך שיהיו ממש כמו מיטה.

אז רגע, שאני אבין: את לא באה ?..

ושוב חולפות כמה שנים.   

הפעם אני יושבת באוטובוס צפוף במושב האחורי בדרכי תל-אביבה. יום ראשון בבוקר, האוטובוס עמוס לעייפה בחיילים על רוביהם ותיקיהם. אני מתכווצת בכסאי ומביטה בחלון שלשמאלי, מנסה להתעלם מהדוחק וההמולה. אני לא יכולה שלא להבחין בתזוזה ערה מצדי הימני. בהתחלה אני לא מתייחסת, אבל אחרי מספר דקות אני מפנה מבטי ימינה כדי לבדוק מה גורם ליושב שם לזוז כל כך הרבה. ברגע הראשון אני רואה את פניו של הגבר: פנים רגילות למראה, ללא שום ייחודיות או יופי. העובדה שמשכה את תשומת לבי היתה ההתרגשות הברורה שנדלקה בעיניו ברגע שהפניתי אליו את מבטי. עיניי נדדו כלפי מטה, לכיוון מוקד התזוזה ולחרדתי הרבה נגלה לפניי איברו הזקור במלוא תפארתו הזקופה, חשוף לחלוטין ומציג עצמו לראווה בגאווה גדולה.

הגבר שלידי ממשיך לגעת בעצמו דרך מכנסי הטרנינג הפתוחות שלו, כשהוא בודק כל העת שאני מביטה בו (אחרת מה הטעם), ובעוד אני נאבקת בדחף שלי להקיא עליו את ארוחת הבוקר שלי, אחוזת בחילה אני הודפת ודוחפת את דרכי החוצה מהאוטובוס. הלב שלי מאיים להתפרץ החוצה מבית החזה שלי.

      ***************************************************

קראתי הבוקר בעיתון שמתלוננת נוספת אזרה אומץ וסיפרה על חוויה של הטרדה מינית מידיו של שר המשפטים (לשעבר) חיים רמון. במשטרה סבורים שבשבועות הקרובים יגיעו תלונות נוספות של נשים שעד כה בחרו להישאר מוגנות מאחורי השתיקה שגזרו על עצמן.

באופן ציני להחריד, היה זה אותו חיים רמון שהחליט ממש לא מזמן להקדים את משפטו של חנן גולדבלט (פילנטרופ ידוע אף הוא) כדי שהצדק יוכל לצאת לאור מוקדם ככל האפשר.

אכן, מכל עבר אנחנו מוקפים באנשים ישרים שמוטרדים ימים כלילות מהיעלמותו הפתאומית של הצדק. (אם יש צדק - הופע נא מיד ! אך לפני שתופיע אדון צדק, אם תואיל במחילה מכבודך לשלוף את כף ידך מתוך החזייה של האישה ההמומה שניצבת לצדך, תודה.)

כשהתפוצצה פרשת חנן-ענן בשנה שעברה, זכור לי שקראתי בעיתון ציטוט מפיו של העילוי ובו הוא קובע שהמתלוננת (שמאז הכפילה ושילשה את עצמה והפכה לכמה מתלוננות) בסך הכל רוצה לסחוט אותו ולכן היא תובעת אותו בתביעות בדיוניות שכאלה.

נו, עכשיו הכל נהיר וברור, אני תמהה איך לא הבחנתי בזה קודם: היא רוצה לסחוט אותו.

עזבו אותה משפילברג, אל תזכירו לה אפילו את טרנטינו. היא רוצה לקבל תפקיד ראשי בפרק האיחוד של "בלי סודות", והיא מוכנה להסיר את כפפות האגרוף ולשחק משחק מלוכלך כדי שחלומה יתגשם. 

כשהגיעה אל אוזניי לאחרונה הידיעה על נשיאנו נציג בית-המטבחיים, הרגשתי כאילו מתחשק לי לצעוק: "שברו את הכלים ולא משחקים !" קצב ?? הלביבה התפלה הזאת ? הגם בצנונים נפלה שלהבת ? ידעתי שחדל האישים הנ"ל מצויד בכריזמה של חרק מצוי, אבל לא האמנתי שגם הוא נמנה על החרקים ממשפחת מרבי הרגליים ושולחי הידיים. 

מרגיז אותי שהמושג הנבחר כדי לתאר את התופעה המבחילה הזאת הוא: "הטרדה מינית".

הטרדה ? כשעוברת מכונית ומתיזה מי שלולית עכורים על הג`ינס שלי – אני ללא ספק מרגישה מוטרדת. כשהשעון המעורר שלי מתעקש לזמר לי בשעה רבע לשש דווקא כשאני באמצע חלום מאד מעניין שהייתי שמחה לדעת איך הוא מסתיים – גם אז אני מרגישה מעוצבנת על גבול המוטרדת. אני מוטרדת תדיר ממצבי הכלכלי, אני גם מוטרדת מהמצב במזרח התיכון ומעת לעת אני מוטרדת מיערות הגשם ההולכים ונעלמים לנו. טרדות רבות יש לי בחיי היומיום שלי.

כאשר גבר בעמדת שררה מאיים על אישה שאם היא לא תשכב איתו הוא ידאג שהיא לעולם לא תעסוק בעבודה אחרת פרט למלצרות; כאשר גבר שולח ידיים פולשניות וגסות אל איבריה האינטימיים של אישה ומזהיר אותה לא לספר לאף אחד; כאשר גבר מנצל את תמימותה ואמונה של אישה, ותוך פיזור הבטחות שווא חלקלקות לשון מפתה אותה לשכב איתו –

משהו אומר לי שהיא כבר הרבה מעבר ל"מוטרדת".

אני מנחשת שהיא מפוחדת, מבועתת, מבוהלת, מאויימת, עצובה ומאד בודדה.