תהיי יפה ותשתקי

 אני מרימה את היד
בסיום הרצאה מענינית, המנחה פונה לקבלת שאלות מהקהל. יש לי מה לשאול ומה להעיר. אני משתהה. יד מורמת בקהל. הוא מקבל את רשות הדיבור ופוצח במונולוג ארוך, פתיח לשאלה. המרצה עונה לו. הוא שואל שוב, ומקבל תשובה. המנחה מעבירה את רשות הדיבור לגבר אחר שהצביע. הוא מגיב, מתווכח עם השואל הראשון, מסכים עם המרצה. המנחה שואלת "יש שאלות נוספות?", יד מהוססת מורמת ובחורה מהקהל שואלת שאלה בקצרה. המרצה עונה. אני מרימה את היד, מישהו אחר מקבל את רשות הדיבור. הדיון הולך למקום אחר. אני לא מבקשת שוב את רשות הדיבור. הרגע הנכון עבר מבחינתי. השאלה שלי כבר לא נראית לי רלוונטית או חשובה. אני מוותרת ונסוגה.

הרגע חלף
בדרך הביתה אני מהרהרת בשאלה שלי, שלא נשאלה ולא קיבלה תשובה. שאלה שעבר זמנה, כי לא אפגוש עוד את המרצה, כי הרגע חלף, כי אין בה טעם עוד. אני חושבת על כך שהגברים בחדר לא פיספסו את ההזדמנות שלהם להביע את מחשבותיהם בקול. הם לא השתהו או היססו לפני שהרימו את היד. למרות שהיה מאוד מעניין, יצאתי מתוסכלת, ולא בפעם הראשונה.

כמעט תמיד גברים ידברו ראשונים
כמעט תמיד גברים ידברו ראשונים, ויותר מנשים. למשל: בכיתה באוניברסיטה, בערב תרבות, בדיון בעבודה, בויכוח פוליטי ובמקרים דומים אחרים – גברים מרגישים נוח לקחת את זכות הדיבור. בדרך כלל רובם לא יותרו על ההזדמנות להביע את דעתם או לשאול שאלה.

נשים שותקות
למה אני מוותרת על זכות הדיבור פעמים רבות כל כך?
יותר מידי פעמים, ויותר מידי נשים מוותרות על זכות זו. נשים חכמות, בעלות דעה וידע, נשארות שותקות כי מקדימים לתפוס להן את הבמה. נשים רבות משתהות לפני שהן משמיעות את קולן, אם בכלל. כי ככה חינכו אותנו: תהיי יפה ותשתקי. את אשה, ולכן לא אמורה להשמיע את קולך בציבור. הדעה שלך לא נחשבת. את לא מספיק יודעת. הידע שלך לא רלוונטי. את לא ראויה להישמע.

אף אדם מסוים לא לימד אותי לשתוק, אלא השיטה החברתית לפיה אשה אינה סוביקט שלם ובעל רעיונות ראויים. שיטה חברתית לפיה השתיקה יפה לי, ואני יפה כשאני שותקת. גברים למדו ההפך: תהייה חזק, תשמיע קול, תביע דעה, תהייה נוכח, תדבר, תתפוס מקום ועמדה.

זכות קדימה לנשים
איך אני מנצחת את השיטה?
בכוחות משותפים:
אם מנחי או מנחות הערב לא יתנו את זכות הדיבור למי שקופץ בראש, אלא ישתהו לרגע, עד שגם המהססות ירימו יד, תתקיים חלוקת זמן שוויונית יותר בין המגדרים.
אם גברים יהיו מודעים לתופעה, ישתהו רגע, ויתנו זכות קדימה לנשים בדיבור בציבור.
אם נשים יהיו מודעות לכך שלא צניעות או הססנות אישית גורמת להן לדבר פחות, אלא ששיטה חברתית שהפנמנו את הקודים המדכאים שלה מכתיבה את שתיקתנו. מתוך מודעות לכך, נוכל בפעם הבאה להרים את היד בלי היסוס, ולדבר, כי גם קולנו חשוב ומעניין.

נעמה בן-שמחון * יערה חוצן  -      בית נשים פמיניסטי