הסוגיה המשפטית(2)

שתי נשים ביקשו לשבת בישראל. וֶרה וסבטלנה. שתי נשים שאינן יהודיות. שתי נשים חלשות, עייפות ומצולקות התדפקו על דלתי ביהמ"ש הישראלי וביקשו סעד משתי נשים אחרות. יהודיות, אמידות, חזקות ובעלות השפעה. מיכל ואסתר. שופטות. מיכל נענתה לבקשה. אסתר דחתה אותה. מעט מאוד ידוע לנו על שתי הנשים הללו, מלבד העובדה כי אין כמעט סוג של דיכוי-נשים שהן לא עברו בארץ הזאת, ואין טרגדיה או טראומה משפחתית שלא חוו כאן: נטישה; ניסיון אונס; ניתוק; בדידות; אלימות; השפלה; תרמית; מסכת קללות ואיומים; סחר בנשים; מצוקה; ניצול.  טלאי טלאים של היסטוריה אישית ומשפחתית משוחזרת בקצרה וביד-גסה מפאת קוצר-היריעה ואופי הפורמט. קרעי סיפורי-חיים שרב בהם הנסתר על הנגלה. שני פרקליטים מלומדים טענו בשם שתי הנשים. הם טענו למען הישארותן בארץ. הם טענו שהגירוש הוא בעל השלכות הומניטריות קשות. הם טענו ברטוריקה עשירה של זכויות ופרטו מהויות של חיים ואהבה והקרבה לטיעונים משפטיים סדורים בדבר מדיניות ה"נוהל המדורג"(3); הזכות למשפחה הנגזרת מחוקי היסוד; ואי-הסבירות של החלטת הרשות. הם דיברו בקול גברי ובעברית. שתי הנשים שתקו ברוסית.  

האשה הראשונה (אפשר יותר גרוע)

אם חשבנו ששתי הנשים באות בגדרי הקבוצה המוחלשת ביותר באוכלוסייה כאן בישראל (עניות-נשים-מהגרות-לא יהודיות), באה מיכל רובינשטיין ומעמידה אותנו על טעותנו. כאחד מהנימוקים שתומכים בהכרה במקרה של וֶרה כמקרה הומניטרי מזכירה לנו מיכל כי: "האֵם איננה בגדר 'עובד זר', וכל מעייניה ומאמציה הם במסגרת טובתן של בנותיה ונכדתה..." ועולה התמיהה המתבקשת - האם 'עובד זר' לא יכול לבוא בגדרי החריג ההומניטרי? האם ביהמ"ש קובע למעשה שעובדים זרים בארץ אינם ראויים ליחס הומני? כך לפי ההיגיון של מיכל: וֶרה, שהגיעה לארץ חסרת כל לטפל בבנותיה - קורבנות אונס ואלימות של אביהן ובעליהן, והתגוררה כאן עמן ועם נכדתה בדירת חדר עלובה, ונפלה קורבן למעשי תרמית של נוכלים שהסדירו לה כביכול אשרות שהייה, אותה גב' ורה מויזובה - גורלה שפר עליה - לעומת עובדת זרה שגם מסכת אירועים איומה יותר לא הייתה מקנה לה זכות ישיבה בארץ המובטחת. אכן, העובד הזר - ה"ארעי" וה"חלופי" כלל לא נכנס לגדרי הדיון המשפטי בקבלת אזרחות. הבאתו לארץ והעסקתו במשך שנים במקצועות חיוניים למשק הישראלי - לא יוצרת כל מחויבות של החברה הישראלית כלפיו. הוא נטוש ונטול זכויות.

האשה השנייה (אין יותר גרוע)

מיכל החליטה להשאיר את וֶרה בארץ. אסתר החליטה לגרש את סבטלנה. "העותרת כבר העידה במשפט הפלילי שנערך נגד הסרסור שהחזיק בה ולענין זה הושלמה משימתה..." היא קבעה בפסק הדין. סבטלנה אוהבת את יואב(4). משימתה להקים עימו משפחה לא באה בגדרי רשימת המשימות שאסתר התוותה לה. הפריזמה היחידה דרכה אסתר הייתה מסוגלת לראות את סבטלנה היא פריזמה שסבטלנה לא מוכנה לראות דרכה את עצמה - כאמצעי/ אובייקט/ קורבן. בעבר קורבן לסחר בנשים וכיום קורבן למלחמה בסחר בנשים. בעבר אמצעי זמני להשגת מטרה נפסדת של אחר, וכיום אמצעי זמני להשגת מטרה נעלה של אחר. אבל לסבטלנה יש גם מטרות משלה. היא מורה לבלט. גם זו משימה שאולי היא רוצה להשלים. וסבטלנה היא גם אישה, שאיננו יודעים את גילה, אך מן המעט שחשפה בפנינו אסתר אנחנו יודעים שיש בה אומץ ותושייה וכוח התמדה - נדירים אולי. אולם כל הפנים האחרות של האשה השנייה, היו בפסק-הדין כלא היו. אז קמה אסתר ואומרת לסבטלנה בעברית צלולה שהיא לא מבינה: הצלחת לברוח מהסרסורים שהחזיקו אותך בשבי, שהפכו אותך מאדם לשפחת מין, שניצלו אותך ללא רחם, ואפילו העדת נגדם במשפט. הצלחת לשקם את חייך ולמצוא אהבה ואת רוצה להקים משפחה. אולם לא תוכלי להימלט לעולם ממי שאת באמת. הפן המכוער, הכאוב, הטראומטי של הזנות, הסחר והניצול יוסיף לרדוף אותך. הוא כל מהותך. זו ההגדרה המכוננת שלך - ומשימות חייך נכתבות לפיה. סיימת את תפקידך לענין זה. אין לנו עוד צורך בך. ניצלנו אותך ככל יכולתנו והרי את מגורשת. היה ונזקק לך בעתיד לצורך המשך ההליך הפלילי "לא תהיה מניעה לאפשר (לך) להיכנס לישראל לצורך כך..."

שתי נשים ביקשו לשבת בישראל

אחת נשארה ואחת גורשה. מי ניצחה? לשתיהן צפויים חיים קשים מוכי-גורל, ועברן הוא אך בבואה לעתידן. במובן זה הן הפסידו עוד בטרם החל משפטן. אך במובן אחר, למקרא רסיסי החיים הנואשים והמרודים שעברו על שתי הנשים בארץ הזאת, ולמרות כל אלה - עיקשותן הבלתי נלאית להישאר כאן - מתגנבת המחשבה כי ייתכן ובכל זאת יש כאן ניצחון מסוים (ניתן לקרוא לו ניצחון הרוח על החומר). הן ניצחו ביום בו גמלה בליבן ההחלטה להישאר בישראל, הרעה כל-כך לאחר, הקשה כל-כך לחיים, כשכל דמי ליבן קראו להן בוודאי לברוח מהגיהינום הזה כל עוד נפשן בן. שכן בהחלטה זו הן ענו לקול אחר - פנימי ועמוק יותר - קולם של קשרי משפחה ועבותות אהבה - למרות הידיעה שהללו מתווים גורל מר וידוע מראש של חיים בארץ זרה. וכך, תחת בחירה במסלול החיים הקל והמזמין יותר - הן השיבו את השליטה על חייהן ע"י בחירה בדרך הקשה, המייגעת, הלא-מספקת והלא-רציונאלית - של ישיבה בארץ שלא העניקה להם, עד עתה, דבר מלבד מרורים. כך, באמצעות המשפט, הן הרקיעו מעל מסך האלמוניות מאחוריו שרויות נשים-מהגרות-לא-יהודיות בישראל. לא 'עוד אשה שנפלה קורבן לתרמית/אונס/זנות ורק דרכם ובאמצעותם היא מוגדרת, אלא שתי נשים שבין השיטין המשפטיות גוללו כאן את סיפור-חייהן האישי והנוגע ללב, לא כפי שהמשפט רואה אותו אלא כפי שהנפשות הפועלות עצמן רואות אותו. שתי נשים שהקימו כאן בית והן דורשת להישאר בו. וֶרה וסבטלנה. אחת אֶם לשתי בנות וכבר סבתא לנכדה  ואחת מורה לבלט שמצאה כאן אהבה.